איתי פת-יה חזר 20 שנים אחורה בראיון מיוחד עם אחד מחלוצי המוזיקה האלקטרונית בישראל - רונן הופמן, שנכנס לפסקול המסיבות של סוף הניינטיז והצליח לתפוס את האוזן של אחת מחברות התקליטים הנחשבות בעולם, ואפילו של אהוד מנור

״הייתי שם כשאסף אמדורסקי מכר את הגיטרה וקנה סמפלר״. כך כתב קוואמי ב״מאבד את הקצה״, הטייק-אוף שלו על שירם המפורסם של LCD Soundsystem. לסמפלר של אמדורסקי שמור ללא ספק פרק מיוחד בדברי הימים של המוזיקה הישראלית, אבל עוד לפניו מגיע פרק אחר שהגיע הזמן שנקרא - זה שנכתב על הסמפלר של רונן הופמן. הימים הם תחילת הניינטיז וסמפלרים עוד היו מקלדות, כך שהופמן (46) לא היה צריך למכור כלום שום גיטרה - הוא בעצמו היה קלידן, וגם היוצר מאחורי DXM, אחד ההרכבים החשובים של מוזיקת השוליים בארץ בשנות השמונים. ״היום יש סמפלרים עם כפתורים כמו מכונות תופים, או סמפלרים לדיג׳יים, אבל אז לא היו דברים כאלה״, הוא נזכר, וכדי שלא נתחיל לדמיין אותו יושב ויוצר ביטים באולפן, הוא גם עושה לנו סדר בהגדרות - ״היום סאמפלינג זה לקחת קטע מאיזה שיר, להכניס אותו ללופ ולבנות עליו שיר חדש - אני לא מדבר על זה. הדברים האלה פחות עושים לי את זה, אני מדבר על דגימה של סאונד, לקחת למשל מנוע של אוטו, ולנגן אותו בדו-רה-מי״.

בקושי היתה פה סצנה אלקטרונית, ממי בכלל למדת איך לעבוד על המכשירים האלה?
״זה עניין של לחקור, כמו כל כלי. יש שני סוגים של אנשים שמנגנים, ושניהם אוהבים את זה מאד - אלה שהולכים למורה ולומדים איך הכלי אמור לתפקד, ואלה שלא בא להם ללמוד תווים ואת הטכניקה של הכלי, אלא לחקור אותו ולהוציא ממנו מה שבא להם״.

במהלך שנות ה-90, יוצרים נוספים מכיוון הרוק הישראלי הביאו איתם את הבשורה האלקטרונית, בהם רע מוכיח, ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, צמד ביקיני (חיים לרוז וקרני פוסטל, שניגנה גם היא ב-DXM) וג׳וני שועלי. עדיין, לפי הופמן, בתחילת הדרך היו אלה רק הוא ומוכיח בזירה, כך שמור״קים על קליקות וסמפלרים שעברו מיד ליד לצערנו לא נשמע ממנו (״תמיד הייתי מהצד, לא התעניינתי במיוחד״).

pRecycle / Ronen Hoffman - Sealed - Ocean Of Joy

הרומן של הופמן עם הסמפלר התחיל כבר ב״גרין״, האלבום האחרון של DXM שיצא ב-93׳, והמשיך עד לסוף העשור, אז שחרר שני אי.פים בסגנון דראם נ׳ בייס וג׳אנגל תחת השם פריסייקל (pRecycle). מי שעוד לקחה חלק בפרויקטים הללו היא בת זוגו דאז שחלקה איתו גם דירה עם אולפן ביתי, זמרת האופרה רות רוזנפלד, בתה של כלת פרס ישראל לזמר עברי נורית הירש. בשיחת טלפון לברלין, שם היא מתגוררת מתחילת המילניום, היא מספרת כי דווקא הקטע הכי פחות חינוכי שלה בפרויקט הפך לפייבוריט של בתה בתור שיר ערש. ״אני שרה שם ׳We can all get drunk and then have sex׳, והיא תמיד הייתה שואלת אותי ׳אמא, למה את אומרת את זה?׳

בתור זמרת יכולת לבחור פרויקטים יותר קונבנציונליים מהמוזיקה של רונן. מה משך אותך שם?
זאת היתה התקופה של מאסיב אטאק, פרודיג'י וסטריאו אמ.סיז - בדיוק המוזיקה שהכי אהבתי והכי התחברתי אליה, לצד המוזיקה הקלאסית שהלכתי ללמוד באקדמיה.

זה לא בדיוק מתכתב עם ״ללכת שבי אחרייך״ ושירי ארץ ישראל – איך אמא הגיבה?
״היא מאד אהבה את זה, כשרונן היה מסיים מיקס היא היתה בין הראשונים שהיינו משמיעים לו, והיא נגנבה לגמרי. אתה לא תאמין אבל גם אהוד מנור נורא התלהב מזה, הייתה לו תכנית מדליקה של מוזיקה עכשווית והוא הזמין אותנו להתראיין בה. כל מי שהיה בסצנה והתעניין במוזיקה חדשה שעושים בארץ התלהב.

pRecycle / Ronen Hoffman - Mist - Marmelade

הכי פסיכופט

כשאני שואל את הופמן על ההשפעות שהובילו אותו ליצור את פריסייקל, הוא לא ממהר להצביע על פרודיג׳י או ההרכבים האלקטרוניים של התקופה. למעשה מה שמשך אותו הוא בכלל מלודיות שרצה ליצור, כמו אלה שיש במוזיקה הישראלית של שנות השבעים, או אצל יהודית רביץ (״אחת הזמרות היחידות בארץ״) וג׳וני מיטשל, הזמרת האהובה עליו שאת שמה הוא מתקשה לזכור (״לא ג׳ניס ג׳ופלין, השניה״). ״עבדתי באוזן השלישית בשינקין תשע שנים, שמעתי הכל. מכרתי ל-50 אחוז מהאנשים בתל אביב את המוזיקה הכי טובה שלהם״, הוא מתגאה. ואכן, מי שיקשיב לקטעים של פריסייקל יוכל בקלות למצוא עדות לטעם הוורסטילי של הופמן. תשכחו מדראם נ׳ בייס גנרי, שדרוגים זה שם המשחק אצלו בהגדרה - מקטע אופרה שקיבל מרוזנפלד, דרך סימפולים של מוזיקת עולם, ועד סקסופון ג׳אזי של אורי קפלן (שותפו לשעבר ל-DXM וכיום איש הבלקן ביט בוקס).

למה חשובות התוספות האלה?
״הדראם נ׳ בייס הרגיל מעולם לא עניין אותי. עניין אותי הסאונד שלו, התחושה, והכי הרבה - המהירות שלו ומה שאפשר לעשות בתוכה. יש לך קצב מהיר ברקע אבל אתה קולט שקורים דברים מעליו, שכבות של סאונד איטי שאתה יכול לצלול אליו. הבסיס שלי תמיד היה שירים וזה גם מה שמבחינתי עשיתי בפריסייקל - יש מבנה של שיר, בית, פזמון. לפעמים אין זמר אבל יש משהו אחר בפרונט, כמו סולו סקסופון. זה מה שיותר עניין אותי - אני קורא לזה האמירה. הגרוב הוא רק הגרוב, הוא מה שמניע.״

הרגשת אז שאתה עושה משהו חלוצי שעוד לא עשו פה?
״כן, ואני אומר את זה רק בגלל העובדה שלא עשיתי סתם עוד ג׳אנגל. לטעמי, וזה כבר רק לטעמי, זה היה גם חלוצי ברמה הרבה יותר גבוהה, וזה אכן הגיע לחברה בלונדון שרצתה להחתים אותי. זאת של איך קוראים לו... המשוגע הכי גדול... נו, הכי פסיכופט... אפקס טווין!״.

תסלחו להופמן אם חלק מהפרטים הוא כבר הספיק לשכוח, זה משום שבסך הכל מדובר, כפי שיספר בהמשך, בלייבל Warp - המקום שבו עברו בין השאר בריאן אינו, גריזלי בר, מאונט קימבי ופליינג לוטוס. לא משהו רציני בקיצור. ״שלחתי להם את האי.פי הראשון, ארבעה קטעים. הם מאוד אהבו את זה, רצו להחתים אותי ושלחו חזרה מכתב. חיכינו וחיכינו ובסוף זה יצא אצל ניצן זעירא (מנכ״ל חברת התקליטים נענע דיסק - א.פ), בלייבל קדמא שבו הוא הוציא דברים אלקטרוניים״.

אנחנו מדברים על דראם נ׳ בייס וג׳אנגל, וברוב הקטעים אין בכלל מילים, זה לא אלבום אלקטרוני של ברי סחרוף. איך מכרת להם דבר כזה?
״בגלל זה זה יצא בקדמא ובהוצאה מאד מוגבלת. שמע, לא כל אחד יכול לאכול את זה. זה שילוב של אמביינט, עם דראם נ׳ בייס, ויש בזה גם מלא רוק למרות שזה לא רוק. זה הכל ביחד. גם לניצן זה היה טיפה זר, זה לא סוג המוזיקה שהוא מוציא בדרך כלל; אבל הוא מאוד פתוח, בזכות הפתיחות שלו לדעתי הוא הצליח במה שהוא עושה״.

תכניס אותנו לפרופורציות - לכמה אוזניים המוזיקה של פריסייקל הגיעה בזמן אמת?
״1500, לא יותר. אבל מהצפון ועד אילת, יש לי מכתבים ממעריצים שם״.

היו משמיעים את זה גם בסצנת המועדונים בארץ באותה תקופה?
״הגישה שלי, של לעשות שירים של ממש, כבר לא פונה למועדון. מוזיקת מועדונים זה משהו אחר לחלוטין, פונקציונלי מאד ובנוי בשבלונה - יש התחלה, זה מתגבר, מגיע הקליימקס - וכולם קופצים מרימים את הידיים. אז זה לא נעשה בשביל זה, אבל עדיין היו שמים את זה במועדונים רק בגלל הגרוב המהיר, וזה היה מעניין לשמוע את זה. יום אחד הלכתי עם רות למסיבה ופתאום שמו קטע שלנו שהיא שרה בו, זה היה מצחיק״.

pRecycle - We (1998)

לא מוכר כלום

לא הרבה זמן אחרי פריסייקל, הופמן נרשם ללימודי אדריכלות בבצלאל, מסלול שעליו הרעיף שבחים כמה פעמים במהלך השיחה, אליו ככל הנראה תיעל את הדחף שלו ליצור. כיום הוא עוסק בתכנון ערים ושכונות ובפרוייקטים של שימור. לפני כעשור הוא כבר עזב לגמרי את המוזיקה; היא אמנם מלווה אותו כל היום בעבודה, אבל את הקיובייס והפרו-טולס אין לו ממש סיבה לפתוח כשהוא מגיע הביתה.

למה הפסקת בעצם עם המוזיקה?
״כי זה כבר לא משנה לי מה אני יוצר - התמונה הגדולה היא תמיד התמונה הגדולה, והיא נוצרת מהדחף של לקחת את A ו-B ולחבר אותם למשהו חדש".

תשובה מעודדת, ציפיתי ל״לא היה בזה כסף אז חתכתי״
״לא היה בזה כסף? אני חייב לומר לך שבשנים האחרונות שעבדתי במוזיקה הרווחתי מלא כסף. הרבה יותר ממה שאני מרוויח היום בתור אדריכל. אני מדבר איתך על כפול 10, פרסומות זה מלא כסף. אבל בגלל שנפלתי לפרסומות ישבו לי באולפן אנשים ממשרדי פרסום ששיגעו אותי. היה שם אחד שאמר לי ׳תשמע במקום דו צריך שם רה׳, ואני בעצמי לא יודע מה זה דו ורה. אחרי ארבע שנים אמרתי ׳אני לא יכול יותר׳״.

את הציוד עדיין יש לך?
״בטח, אני לא מוכר כלום. יום אחד כשאני אהיה אחרי ׳גיל פרישה׳ מה שנקרא יהיה לי חדר שאני אעשה בו אולפן״.

אתה בונה על זה.
״לחלוטין. זאת תהיה הזיה אבל אני אעשה את זה״.

להורדת ה-EPs וקטעים נוספים