חמש השנים שבין אלבום המופת "Aquemini" לצמד אלבומי הסולו המחוברים "Speakerboxxx/The Love Below" היו שנים קריטיות בקריירה הייחודית של שני הראפרים המוזרים מאטלנטה. איך הן הפכו את אאוטקאסט לצמד הראפ הטוב בהיסטוריה?
ביחד
"אפילו השמש שוקעת, גיבורים בסוף מתים, הורסקופים לעיתים קרובות משקרים".
אם תשאלו אסטרולוג על התאמה בין תאומים ודלי, הוא ימליץ על הזוגיות הקוסמית הזו בחום רב. הוא יסביר שיש קשר הרמוני בין המזלות שמפרה אחד את השני ברמה רגשית ואינטלקטואלית. קשר שטוב לכל הצדדים. אני אולי לא מאמין באסטרולוגיה, אבל אני לחלוטין מאמין באאוטקאסט. צמד הראפרים מאטלנטה בחרו לקרוא לאלבומם השלישי "Aquemini", חיבור בין שמות המזלות שלהם (אנדרה-תאומים; ביג בוי-דלי), ובכך שמו בפרונט את הקשר הסימביוטי, המפרה, של שניהם. זה הוא לא רק מוטיב חוזר באלבום, אלא בכל הקריירה שלהם. אאוטקאסט חיו ומתו בזכות ובגלל שהיו מורכבים משני חלקים שונים אך מחוברים, כמו שני כוכבי לכת שחגים אחד סביב בריקוד קוסמי בלתי נפסק. הסיפור שלהם נכתב בכוכבים.
"Aquemini" הוא האלבום הכי שלם ומגובש של אאטקאסט. או אם נשתמש במילותיו של ביג בוי, "למרות שיש לנו שני אלבומים, זה מרגיש כמו ההתחלה". שני האלבומים הראשונים היו חקר עצמי מרתק, אבל אקווימיני היה העצמי עצמו. "Southernplayalisticadillacmuzik" הגיש גרוב דרומי מהרחובות של אטלנטה שבאלבום "ATLiens" כבר עזב את האטמוספרה, אבל אקווימיני הציג את אנדרה 3000 וביג בוי, ביחד ובנפרד, ונתן לשניהם לזרוח במלוא זוהרם. ודאמיט כמה שהם זרחו.
זה אלבום עם התחלה, אמצע, שיא, התרה וסוף ברורים, ובכל זאת אין לו סיפור שלם. הוא מרוסס בחלקים, רמיזות, שברי תודעה שמרחפים בין קטעי גנגסטר-ראפ אירונים, Fאנק עקום וגוספל חילוני אך מרסק לבבות. המאזין מבקר באטלנטה הקרקסית של צמד המנודים ומוצף ביצירתיות אפרו-אמריקאית מתפרצת, כזו שקשובה לרחשי הרחוב אבל שואפת להציץ לאינסוף של החלל. הם מצליחים לתאר קרבות רחוב בפיוטיות ששמורה רק להם ולהמינגווי, לערבב בין קאנטרי לפעילת זכויות אדם ולהעלות את הכל באש הדיסטורשן לקינוח. והוא הגיע ברגע הנכון.
שנת 98 היתה שנה מוזרה לראפ. מצד אחד היו הצלחות חסרות תקדים (DMX הנחית שני אלבומים באותה השנה הישר למקום הראשון), אבל מצד שני חסרונם של ביגי וטופאק, שנרצחו בשנתיים הקודמות, הורגש עדיין באוויר. הדור עמד להתחלף. אבל אאטקאסט לא היו דור, הם היו כוכב דרומי יחיד בשמיים, מתקיימים בספרה משל עצמם, לא כבולים לאף תת-ז'אנר או מסגרת. קשה לתפוס שהם היו רק בני 23 כשהרכיבו את היצירה הצבעונית הזו, מלאה בכלים חיים ובס מהפנט וצלילי חלל וכלי נשיפה גרוביים ומנטאליות רחוב ואבסטרקטיות מילולית. הם לא נשמעו כמו שום דבר, ושום דבר לא נשמע כמותם. גם לא המוני האמנים שניסו בשנים שאחר כך.
אנדרה וביג בוי נפגשו בגיל 16 כיריבים. כמו שאר התלמידים, הם נהגו לקיים באטלים בקפיטריית בית הספר, אך במהרה קלטו שהם שני הראפרים הטובים ביותר בסביבה והחליטו לאחד כוחות מתוך דרייב יצירתי לאתגר אחד את השני. שבע שנים אחר כך, הם כבר היו בשיאם המשותף - הם פיתחו פלאו ייחודי, גמיש ונטול רבב וליהטטו עם משחקי מילים מוזרים ומפתיעים. זה ראפ לאדם החושב, מורכב ליריקלית כפי שהיה מתוחכם מוזיקלית. אך מי שהעמיק פנימה גילה סדק ראשון באחדות של האקווימיני.
לראשונה, היה אפשר לשמוע בחדות את השוני המשמעותי - סגנוני ותוכני - בין שני הראפרים. בעוד שביג בוי התמחה ברברבנות חכמה, אנדרה גלש למחוזות פסיכולוגים ופסיכודלים. רק שימו לב להבדל בין הבתים של השניים בשיר "Synthesizer" - ביג בוי מדבר על הרצון לבטא את קולו אל מול האתגרים בחייו בעוד שאנדרה גולש להרהור מסוייט על סכנות העתיד הטכנולוגי. זה עוד לא היה הסוף, אבל זה בהחלט היה רמז מטרים לעתיד לבוא. אך באותו האלבום, השוני הזה רק הפך את האלכמיה שלו לקסומה בהרבה. הכוכבים הסתדרו במקומם.
בנפרד
"שום דבר לא וודאי, שום דבר לא בטוח, שום דבר לא מחזיק לנצח"
חמש שנים הם לא הרבה זמן במונחים אסטרונומים, אבל במונחים אסטרולוגים כנראה שמדובר בטורנדו של ממש, כיוון שבחמש השנים שאחרי אותו אלבום מופת, חייהם של אאוטקאסט השתנו מקצה לקצה. בגיל 28 הם כבר הספיקו לזכות בלהיט קרוסאובר עצום (כולכם יודעים לשיר את "Ms. Jackson") וקונצנזוס חסר תקדים מצד המבקרים. "Stankonia" משנת 2000 הפך לאלבומם המצליח ביותר והמיינסטרים האמריקאי התאהב בצמד המוזרים מאטלנטה. לעזאזל, הם אפילו עשו שיר לפסקול של סקובי דו. אבל ביג בוי ואנדרה, שתמיד הקשיבו רק לבטנם היצירתית, הבינו שהזוגיות הגיע לשיא, אך לא ממש רצו לפרק אותה, פשוט לחקור כיוונים עצמאיים. התוצאה היתה אלבום כפול שטרם נראה כמותו.
"Speakerboxxx" ו-"The Love Below" הם תאומים סיאמים שמחוברים בזרת רגלם. או אם נשתמש במילותיו של ביג בוי, שוב, "פיצלנו את זה באמצע כדי שתוכלו לראות את שני החזיונות". למעשה, הם לא היו אמורים להיות אלבום משותף, שכן הצמד באמת עבד בנפרד על כל אלבום, אבל דווקא החלטה שיווקית של מנהל הצמד, שאמר שזו לא תקופה טובה לאלבומי סולו, התגלתה כהברקה יצירתית. הסינגרגיה בין השניים, כך התגלה בדיעבד, עבדה באופן מופלא גם כשמפרידים אותם לשני חלקים שונים בתכליתם. יינג ויאנג.
ביג בוי היה אחראי לצד השחור, בכל מובן. "Speakerboxxx" היה מחוספס, אנרגטי ובועט, המשך טבעי לגנגסטר-פיוצ'ריזם של אקווימיני. הוא היה מראה מעוותת של הרחוב והמוזיקה השחורה דאז, שואב השראה מהמוזיקה ששלטה באותה התקופה מבלי להתקרב אליה עד לאובדן זהות. זה היה ביג בוי במלוא הדרו - חולצות בייסבול גדולות, כיסאות מקושטות בנוצות טווס, מעילי דוב קוטב נפוחים. זה היה צבע שחור רווי גוונים, מלא במוזיקת כנסיות, ראפ חותך ומורכב, כלי נשיפה מהסיוטים של ג'יימס בראון ורשימת אורחים מגוונת שכללה את לודקריס, ג'יי זי, קילר מייק וליל' ג'ון. מלחמה ויאוש ואמונה וגאווה ומין והזדמנות שניה מתערבבים באפוס עמוס מילים שפתח את עולמו של ביג בוי כמו מניפה רבת עוצמה. דווקא הניתוק מדרה היה מה שנתן לו את המרחב להתגלות כראפר יחיד במינו.
לעומתו, אנדרה 3000 התגלה מחדש לחלוטין. האקצנטריות שנרמזה בימי אקווימיני התפתחה בעידן סטנקוניה לשמלות ופסיכודליה, אבל עם "The Love Below" אנדרה שבר את כל המוסכמות של משחק הראפ. שנים לפני שקניה ווסט יפעיל את האוטוטיון, אנדרה יצר אלבום סול-פאנק-פסיכודליה-ג'אז-ג'אנגל עתידני על סרסור של אהבה בהשראת פרינס והביטלס וג'ימי הנדריקס ורק אלוהים יודע מי עוד. הראפר שגרם לביג בוי להרגיש בנוח במקום מס' 2, שנחשב בעיני רבים לראפר הגדול ביותר, החורז המבריק, בעל הפלואו המיוחד ביותר, החכם ומעמיק - עושה אלבום עם אולי 2 קטעי ראפ, בלחץ. זה היה מפתיע ומתסכל באותה המידה שזה היה יפהפה ונוגע. דווקא בעידן שבו המאצ'יזמו הראפרי הגיע לשיאו בדמות פיפטי סנט, אנדרה חתך לכיוון הורוד. אם ביג בוי נגע בכל נושאי העולם, אנדרה ירד לעומקו של נושא אחד בודד, אבל אולי הנושא שבאמת נוגע בכל נושאי העולם. במידה מסוימת, אין אף אחד אחר שיכל לעשות כמוהו.
אין קו מחבר ממשי בין שני האלבומים, מעבר להיותם של ביג בוי ואנדרה. אבל החיבור הטבעי בין השניים יוצר קשר סמביוזי דומה בין שני החלקים של "Speakerboxxx/The Love Below". בלי ביג בוי, אלבומו של אנדרה נשמע מנותק מכל הקשר, מרחף בוואקום התמהוני של החלל. בלי אנדרה, ביג בוי היה נשמע מוזר ואבוד בין הסאונד המלוכלך של אטלנטה. יש חיבורים קוסמים שקשה להסביר, וניתן רק להתפעל מהם. כאלה שאין סיכוי שיחזיקו מעמד מרוב שונותם, אבל אין אף אדם אחר בעולם שיכול להוציא מהם את אותו הדבר. כמו לנון ומקרתני, סיימון וגרפונקל, וויל סמית' וג'אזי ג'ף - רק ביחד הם יכולים באמת להתקיים בשיא תפארתם. חמש השנים שמפרידות בין אקווימיני לאלבום הזה פיצלו את הצמד הבלתי נפרד, אבל רק הדגישו את השילוב הקוסמי שבין הדלי לתאומים. שני כוכבים שפועלים כמערכת אחת, חגים אחד סביב השני, ניזונים אחד מחברו לעד. או לפחות עד המפץ הגדול.
"אבל עד שהם יסגרו את הוילון, זה הוא ואני, אקווימיני".
מתוך "Aquemini" של אאוטקאסט