פטיש בריא לקסטות, רוח נעורים תמידית וריח הוויד המתקתק של לוס אנג'לס מלווים את הלייבל "בורגר רקורדס" כבר מעל לעשור. עילי אשדות משוחח עם שון בוהרמאן על איך מקימים לייבל מאפס אנשים, למה דווקא קסטות ולמה לא לישון ולעשן מלא זה יתרון
ספר לי קצת על סצנת המוזיקה בלוס אנג'לס? ממה צמח הלייבל?
"סצנת המוזיקה בדרום קליפורניה – תמיד יש משהו מוזיקלי מעניין. זה ככה בכל מקום. אם תחפש מספיק, תמצא מוזיקה טובה בכל העולם. הלייבל התחיל עם הלהקה שלנו, דה מייקאאוט פארטי!. ניגנו מול קהל של אפס אנשים ולא הרווחנו כלום. ואז התפרקנו וילדים התחילו ללכת להופעות שוב. אבל ככה עובד העולם!".
אתם מביאים הווי צעיר חופשי לאידאה המפחידה של ״לייבל״, שבהכרח מבדילה בין אמן לאלו שאחראים עליו ומבססת איזו היררכיה מוזיקלית. אתם לא ״מחתימים״ להקות באופן רשמי ונותנים להם לשמור את ההכנסות שלהם - אצלכם אין את ההיררכיה הזו. עשיתם את הצעד הזה בכוונה מתוך אידאולוגיה, או שזה פשוט קרה?
"כל מה שאי פעם עשינו פשוט קרה. כל מה שאי פעם עשינו נעשה מבלבול. לא הייתי ממליץ על זה לאף אחד, אבל זה עבד לנו עד עכשיו".
זה חשוב להדגיש את היעדר המרחק בין לייבל לאמן בעידן שלנו?
"יש יתרונות וחסרונות באותה המידה. גישה של 24\7 ללייבל שלך זה נהדר, אבל יש להקות שרוצות לעשות את זה בתנאים שלהן ולהיות עצמאיות. להיות להקה בבורגר זה עניין מאוד מכליל ומשפחתי, נוסח מאפיה שכזה. כולם שונים ולהקות משתנות גם – עסק המוזיקה די משוגע, אנשים הולכים אחרי כסף ושוכחים מאיפה הם באו מאוד בקלות".
האגנ'דת נטו-קסטות שלכם התחילה מבלי לחשוב אם תצליחו או אם תרוויחו כסף. כן הצלחתם בסוף, וההצלחה הזו הוכיחה שאפילו תשוקה משונה כמו אהבה לקסטות בעידן הדיגיטלי יכולה לעבוד. אחרי ההצלחה הזו מה עוד תרצו לעשות?
"אישית, הייתי רוצה לכתוב רומן פנטזיה ולעשות סרט גרוע שהולך ישר לדיוידי. לא סיפרתי לאף אחד על זה עדיין, אז אתה הראשון שמגלה על השאיפות שלי. בשביל העסק, אני פשוט מקווה שנוכל להמשיך לעבוד, להנות, למכור תקליטים ולהנות מהחיים. זה לא בהכרח אומר כסף, אבל הצלחה בצורת עצמאות מעולם העבודה הנפוץ. שום דבר לא מחזיק לנצח, אבל אנחנו שמחים שהשארנו סימן על מוזיקה ועל ההיסטוריה של מוזיקת פופ. זה מספיק בשבילי כדי למות מאושר".
נדמה שיש משהו בלתי-מתפשר בעבודה שלכם. בין אם זה בתחילת הדרך שלכם, עם הניוזלטר השאפתני שכתבת בתיכון, או גישת ה-"אני לא אשן בחיים" שלכם לעבודה. זה חלק מהותי מהעבודה שלכם?
"אני חושב שלהיות מכור לעבודה זה פלוס בכל הנוגע לנסיון להצליח. צריך להקריב את הדברים שאתה אוהב שלא תורמים לחזון של העסק\להקה\פרויקט וכו' שלך. זה קשה לאנשים מסוימים. אני גם מעשן וויד כל היום – זה עוזר לי להשאר רגוע כשדברים מתחרפנים. כשאני מעשן, זה לא עושה אותי עצלן או עייף – זה עושה אותי מרוכז מאוד במה שאני עושה. זה משפיע על כל אחד באופן אחר, וזה מה שזה עושה לי. הייתי מסטול לאורך 20 השנים האחרונות בזמן שסיימתי קולג', עבדתי כמעצב אמנותי במשך חמש שנים במשרד ואז גם התחלתי את בורגר. הפכנו מלייבל קטן שמוציא את המוזיקה בעצמו, לרשת בין-לאומית שעובדת עם אנשים, להקות ולייבלים אחרים מכל העולם".
נוסטלגיה היא חלק מהותי מהעבודה שלכם. אתם רואים את עצמכם בצד השני של ההגדרה יום אחד?
"אני אשמח אם אנשים ירגישו נוסטלגיה כלפי בורגר – להקים מורשת מוזיקלית שזוכרים תמיד הייתה ה-מטרה. הקלטנו אלבום כשהייתי בן 25, אז אני לנצח אהיה בן 25 על העטיפה שלו. לא קונים תקליטים משנות השישים וחושב על איך הם נראים עכשיו. אתה חושב על כמה מגניב הם נראו אז, וזה משאיר אותך בן 25 לנצח, גם אחרי שאתה מת".
הקריירה שלכם מושתתת על צעירוּת אין-סופית – פעם אפילו קראתם לעצמכם "perma teens". ככל שעובר הזמן, יש לכם רעיונות בנוגע למה שתעשו כשתתבגרו?
"אני בן 36 עכשיו – אני כבר יותר מבוגר, אבל מוזיקה היא מעיין נעורים, ולהדלק על מוזיקה חדשה זו דרך טובה להשאר ולהרגיש צעיר. כשאני מוצא להקה שאני אוהב מאוד שלא הקשבתי לה בחיים, אני מתרגש בדיוק כמו שהייתי בן 13 והקשבתי לרמונז בפעם הראשונה. זו התחושה הזו שמשאירה אותך צעיר, אני חושב".
מה הדבר הכי מעניין שחווית ב-11 השנים שלך עם הלייבל?
"היו הרבה דברים מטורפים, אבל הדבר היותר מעניין הוא כנראה שהתחלנו את עניין הקסטות עם דולר שלי ו-100 דולר של לי (ריקרד, מקים הלייבל לצד שון. ע.א) כשהוצאנו את האלבום של דה מייקאאוט פארטי! בקסטה. מאז מכרנו מעל חצי מיליון קסטות של מעל ל-1,000 להקות, דיברו עלינו בכמעט כל מגזין מוזיקה גדול בעולם והכרנו מוזיקה להרבה אנשים באמצעות פורמט שנחשב מת לפנינו. זה די מעניין".
עילי אשדות הוא סולן וגיטריסט להקת בונז'ור מאשינז מבית הלייבל נוער אבוד
יובל הרינג, איש נוער אבוד, ישדר סט מיוחד של בורגר במסגרת L.A Day ביום שבת, 15/13