במסלול ההתבגרות של ההיפ הופ עומד מחסום פסיכולוגי פשוט מאוד שהגיע הזמן שיהפוך להיסטוריה. אז אולי סוף סוף יוכלו הראפרים ללמוד מהעבר שלהם
לאורך עשר שנות קיומה, הטון המוזיקלי של תכנית ההופעות החמודה "Tiny Desk Concert" של NPR השתנתה כמעט לחלוטין. מה שהחל כחממה לזמרות פולק־אינדי מתקתקות הפך לאורך השנים למעצמה קטנטנה של הופעות קטנטנות מכל רחבי המנעד המוזיקלי. ראן דה ג'ולז, טיילר דה קריאיטר וג'ורג' קלינטון הם רק חלק קטן מהאמנים הלא כל כך צפויים שהופיעו במהלך השנה האחרונה, אבל אני מודה שההופעה שפורסמה בחודש האחרון תפסה גם אותי בהפתעה. ביג דדי קיין (אנטוניו הארדי) בן ה-50 נראה כזמר סול מזדקן - לבוש במגבעת סגלגלה שתואמת לחולצתו, משקפי שמש וזקן מלבין מסתירים את פניו, עומד בפני המיקרופון ביציבה נינוחה שמקרינה שקט שמגיע רק עם הגיל. אם לא היה פוצה את פיו, מי היה יודע שהוא ראפר?
אבל מרגע שקיין משמיע בקולו הנמוך את הפתיחה של "Smooth Operator", אפשר לראות מדוע הוא נחשב לאחד הראפרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה. כן, הוא לא חד כפי שהיה בראשית דרכו - בכל זאת עברו שלוש עשורים מאז - אבל הכריזמה המזוקקת, הלשון הכסופה, משחקי המילים המתוחכמים והדיוק המופתי על הביט עדיין שם. כשהוא מסיים את ההופעה עם הפריסטייל בן חצי הדקה הוא מזכיר שגם ממרום גילו, הוא פרופורמר מהפנט כשם שהיה בשלהי האייטיז. ובכל זאת, 20 שנים אחרי אלבום הסולו האחרון שלו, ביג דדי קיין נעלם מעל פני הרדאר. למה בעצם?
בדיעבד, לקיין הייתה קריירה קצרה מאוד באור הזרקורים. אלבום הפריצה שלו יצא בדיוק לפני 30 שנה, ב-1988, שנחשבת לשנה מיתולוגית בז'אנר ההיפ הופ. ראפרים כמו ראקים, צ'אק די, סליק ריק ועוד קידמו באותה השנה את הסאונד, המורכבות והתוכן שאפשר להכניס לתוך הסגנון המוזיקלי הצעיר, וביג דדי קיין תפס את תקן הכוכב המצליח מכולם – הוא נחשב לאמן מילים שהצליח למגנט את הקהל הגברי עם ראפ אגרסיבי, ובו זמנית להיות סמל מין עבור הנשים עם צעדי ריקוד מרשימים, גוף מחוטב וחיבה למקצבי ארנ'בי ברקע.
הוא שכלל תבניות חריזה, נודע כפאנצ'ליינר מחונן ובאופן כללי עיצב את דמותו של הראפר־Playa - חלקלק, חביב נשים, בעל פלואו נינוח וחוכמה סמויה. הוא היה, למשל, הראפר הראשון שהכניס חרוזים מרובי הברות לתוך הראפ. ישנם איספור ראפרים שחייבים לו את הקריירה שלהם, עם השפעה ישירה או עקיפה. הוא היה החבילה הכוללת – ראפר חכם ומתוחכם שכולם יכולים לאהוב, ורק בן 20. אבל עד שהגיע לגיל 30, הקריירה שלו כבר היתה גמורה. בעשרים השנים האחרונות הוא הופיע בעיקר בסרטי דוקו או הופעות מחווה נוסטלגיות.
יש משהו כמעט טראגי בלראות את ביג דדי קיין מתבזה בתהומות הנוסטלגיה בעוד שבן טיפוחיו ג'יי זי נושם אוויר פסגות הביונסה. הרי אי שם בראשית הניינטיז, כשג'יי זי היה סוחר סמים מושתן, היה זה קיין שנתן לו לבצע פריסטיילים על הבמה בסיבוב ההופעות הארצי שלו ולצבור ניסיון. למעשה, השיר הראשון שבו ג'יי זי הצעיר תפס את תשומת הלב של התעשייה היה "Show & Prove" של קיין. ג'יי הוא ממשיך דרכו הסגנוני, הרעיוני והתדמיתי של קיין. האחד הוציא בשנה שעברה את אחד האלבומים המצליחים בעולם, השני הוציא שיר עם טיטו ג'קסון. אלוהים אדירים.
קיין, כמו הרבה מבני הדור של 88', עשה המון טעויות שהובילו לחיסול הקריירה שלו עד אמצע שנות ה-90, אבל הגדולה מכולן הייתה להתבגר. זה הוא החטא הגדול ביותר בז'אנר שמקדש את הנעורים. יש סיבה לכך שתתקשו למצוא ראפר פעיל ורלוונטי בן יותר מחמישים – רוב הראפרים שפעלו בשנות ה-80 התפוגגו לעננת נוסטלגיה ומצאו את עצמם מוחלפים בדור החדש. על ראפרים של שנות ה-70 אין בכלל מה לדבר, שכן רובם המוחלט לא השאירו אפילו חותם מוקלט.
חלופת הדורות של ההיפ הופ מוחקת אגדות בהינף החלפת ביט וההיסטוריה הקצרה של הז'אנר לא נשארת בתודעה. מי שעצרו את ההרגל המגונה הזה היו בני דור הניינטיז, שנקטו גישה מעט שונה לתעשיית המוזיקה. ג'יי זי, נאס, ד"ר דרה (שהתחיל באייטיז, אבל בנה עצמו בניינטיז), קומון, הרוטס ואחרים כמותם פיצחו את הנוסחה לקריירת ראפ ארוכת שנים. נכון, לכולם יש עיסוקים צדדיים, אבל התואר ראפר מרחף תמיד לפניהם, ולעד יישאר שם.
להיפ הופ יש תסביך אדיפוס. כל דור ודור שואף להרוג את אביו המוזיקלי ולתפוס את מקומו בסיפור האהבה עם הקהל. זו התנהגות שמאפיינת את הז'אנר מאז שנולד, ולמען האמת, עזרה לו להתפתח ולהתקדם במהירות מסחררת. והתרגיל הזה מעולם לא פסק – רק תראו את כוכבי הטראפ של היום ואת הבוז שהם מבטאים כלפי דור הראפרים שלפניהם. בוז שמתבטא בריחוק מופגן מהערכים שהובילו את הטון בעבר, למשל לקחת את עצמך ברצינות או "להשאיר את זה אמיתי". לפעמים, הבוז מתבטא גם באופן גלוי יותר, אבל אלו רק פרובוקציות. לא צריך להיעלב, הרי אותם אנשים שמכונים כיום זקנים בעלבון הם אלו שכינו את הדור שלפניהם באותו כינוי גנאי בדיוק. תנו לזה כמה שנים וגם ליל' זאן התורן יקרא זקן טרחן.
זה חמוד סך הכל, מרד נעורים והכל, אבל אולי הגיע הזמן שעולם הראפ יתפוס את המציאות והמורשת המוזיקלית באופן מעט יותר בוגר ומורכב. אפשר ליצור דבר חדש מבלי להעלים את הישן. אפשר לאהוב את טופאק וביגי ופיוצ'ר ומיגוס בו זמנית. ליל' זאן יכול ללמוד הרבה מביג דדי קיין ועדיין לעשות מוזיקה רעננה ומתריסה כמה שהוא רק רוצה. דיי מתיש לראות שוב ושוב את כוכבי הראפ הנוכחים מנפנפים את כל הדרך שסללו עבורם בדיוק כמו שמעייף לראות ראפרים לשעבר מטנפים על הכיוון שהדור החדש לוקח. הדבר היחיד שצריך להימחק מספרי ההיסטוריה זה הדיוק הטרחני הזה. פשוט תאהבו את מה שאתם עושים ותעשו מה שאתם אוהבים.
במהלך ההופעה שלו, ביג דדי קיין עוצר בין שני שירים כדי להוריד משהו קטן מהלב. "אני אוהב היפ הופ", אומר בעל הניסיון, "ואני אוהב לראות אותו גדל וממשיך. אני רואה הרבה דעות קדומות מסתובבות, על 'זה לא היפ הופ', 'זה היפ הופ אמיתי', אבל כל צורה של היפ הופ שאתם אוהבים – תאהבו את זה ותשאירו את זה חזק". תקשיבו לביג דדי ילדים. יש לו עוד הרבה מה להגיד.