בין אנקות גבהים, מכונות כביסה וקולות הציפורים – הקריירה של קייט בוש היא דוגמה מושלמת לאיך אומץ יצירתי יכול להפוך כישרון גדול לאגדה מוזיקלית
קייט בוש חוגגת יום הולדת שישים, וכ-40 שנות יצירה עם מאפיין אחד בולט במיוחד - חוסר פחד, העזה מוחלטת, כזו שלא מתחשבת במגבלות טכניות או בתגובות העולם החיצוני. עבור בוש, שירים הם לא בית-פזמון-בית, אלא מימד יצירתי חסר גבולות: היא יכולה למנות 50 מילים ל"שלג" בכל השפות, לדמיין את עצמה כעובר בבטנה של אם שעומדת בפני שואה גרעינית, לגייס חקייני בעלי חיים או מקהלת נשים בולגרית. בעולם של בוש אין פחד, ואין אי אפשר. היא שינתה את העולם, התרחקה ממנו וחזרה אליו - בתנאים שלה.
אנקת גבהים של טינאייג'רית
כבר באלבומה הראשון, קייט בוש הגדירה מחדש את המושג "חסרת פחד" - גם ביצירה עצמה וגם בהתנהלות במאחורי הקלעים של עולם המוזיקה. את אלבום הבכורה שלה היא הקליטה בחברת התקליטים EMI, בתמיכתו של איש פינק פלויד דייב גילמור. בגיל 18 בלבד היא הקליטה את השירים המאתגרים והמוזרים שלה בדיוק איך שהיא רצתה אותם. את השיר "Wuthering Heights", למשל, היא כתבה אחרי שצפתה בסדרת המתח של הביביסי המבוססת על רומן של אמילי ברונטה, "אנקת גבהים". "כתבתי את השיר מנקודת המבט של קאת'י, שרוצה לקחת את הנשמה של היתקליף כדי שהם יוכלו להיות ביחד בעולם הרוחני", היא סיפרה. כבר כאן יש מהלך שיעצב את הקריירה של בוש: היכולת שלה ללבוש ולפשוט דמויות שונות מעולמות תרבותיים מגוונים בלי למצמץ, להכניס את עצמה לנעליים אחרות בלי לפחד מהמשחק.
בוש רצתה שזה יהיה הסינגל הראשון מהאלבום, אבל הדרך לשם הייתה קשה. חברת התקליטים רצתה את "James and the Cold Gun" כסינגל הראשון, אבל בוש לא ויתרה. תחשבו על טינאייג'רית שיוצאת נגד חברת תקליטים ענקית ואומרת להם שהיא יודעת שזו תהיה הצלחה, שהם רק צריכים לסמוך עליה ושהיא לא מוכנה לשמוע לא. הגישה חסרת הפשרות הזו גרמה לכך שהתקשורת האשימה אותה ב"אגרסיביות" ורמזה לכך שהיא משוגעת - טענות חוזרות כלפיה בתקשורת הבריטית, שלא זכור לי שאי פעם נשמעו כלפי גבר שהתעקש להגשים את החזון האומנותי שלו.
הגיטריסט שהקליט איתה את השיר, יאן באירנסון, סיפר לאחרונה ש"זה היה מאד טוב, אבל לא ידעתי איך הקהל יגיב. זה היה הכל או כלום". לבסוף, ב-11 במרץ 1978, בוש הפכה לאישה הראשונה אי פעם שהגיעה למקום הראשון במצעד הפזמונים עם שיר שהיא כתבה. השיר נשאר במקום הראשון במשך ארבעה שבועות. זו הייתה הצהרת כוונות מרהיבה שפתחה את הקריירה של בוש בצורה אינטנסיבית ועוצמתית.
כיום השיר, ובעיקר הקליפ - הוא יצירת קאלט. רק לפני כמה ימים התקיים "Wuthering Heights Day", שנקרא גם "יום קייט בוש", בו מעריצי בוש מכל העולם לובשים שמלות אדומות ויוצאים אל הגבעות הירוקות באזור בו הם גרים כדי לשיר ולרקוד ביחד, בצורה מסונכרנת, לפי הכוראוגרפיה האגדית של בוש. בשבוע שעבר הגיעו 300 רקדנים (!) לחגוג את היום באנגליה.
האובריג'ינים חולמים
בשנת 1982 יצא האלבום "The Dreaming". "זה היה אלבום ה'היא השתגעה סופית' שלי [..] רציתי להיות בשליטה על הכל, וללכת על הכל", היא סיפרה אחריו. בוש לא הסתפקה בעמדת הפקה משנית, והחליטה להפיק את האלבום בעצמה. כיום אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו שנשים מפיקות את עצמן - מטינאייג'ריות שמקליטות בחדר השינה שלהן ועד למפיקות על שמייצרות להיטים. אבל בשנות השמונים זה היה דבר שלא נשמע כמוהו: חברת התקליטים של בוש, EMI, הימרה על סוס מנצח עד עכשיו, ולא התכוונה לתת לו להפסיק רק כי בוש רצתה שליטה אומנותית. האלבום הקודם שלה,"Never For Ever", היה הצלחה אדירה וסימן את הפעם הראשונה שבה אישה הגיעה לראש המצעדים עם אלבום שכתבה.
אבל בוש לא רצתה לשחזר את הסאונד של האלבומים הקודמים, אלא לקבל אוטונומיה מוחלטת באולפן, להביא את החזון שלה לידי שלמות. הצעצוע החדש שלה היה The Fairlight - סינתיסייזר שעיצב באייטיז את הסאונד של אמנים כמו פיטר גבריאל, ז'אן מישל ז'אר והפט שופ בויז. הפיירלייט מככב באלבום, לצד מנגינות איריות, הבאס של בן זוגה דאז דל פאלמר, ושימוש משונה ולא שגרתי בקול שלה - בין השאר, כדי לחקות שלל בעלי חיים וצלילי טבע.
זה לא אלבום קונספט שיש לו רק סיפור אחד, אבל אחד מהנרטיבים החזקים בו הוא סיפורם של הילידים האובריג'ינים. בשיר הנושא היא מספרת על האדם הלבן שחופר באדמותיהם הקדושות של הילידים כדי למצוא פלוטוניום, שאיתם הם יבנו כלי נשק. השם "The Dreaming" מתייחס ל-The Dreamtime, "זמן החלום", בו על פי התרבות האבוריג'ינית בני אדם וחיות יכולים להפוך לאותה הישות. להקלטות השיר בוש השתמשה בכלי נגינה חריגים דוגמת דיג'ידרו, וגייסה את חקיין החיות המקצועי פרסי אדוארדס. היא ביקשה ממנו לחקות כ-10 חיות אוסטרליות - כולל כבשים וקנגורו "בזמן שהוא נדרס", צליל שמופיע ברגע שבשיר נשמעת חריקת בלמים של מכונית. אדוארדס היה "מאד לא מרוצה" מהבקשה הזו, לפי בוש.
בשיר אחר באלבום, "Get out of my House", בוש בעצמה עושה קולות של חמור - צריך להקשיב כדי להאמין. "בפעם הראשונה ששמעתי את זה הייתי צריכה כמעט להצמיד את האוזניים שלי כדי להבין למה אני מקשיבה. הייתי בת 11 או 12, ובעיני זה היה מאד מפחיד" - סיפרה Bat for Lashes על השיר המשונה בסרט הדוקומנטרי של הBBC על בוש.
גם חברת התקליטים שלה הייתה לא מרוצה. למרות התחלה מבטיחה שהכניסה את האלבום למקום השלישי במצעד, מקומו ירד במהירות והאלבום מכר רק כ-60 אלף עותקים. עד היום זה האלבום הכי פחות נמכר של בוש. גם המבקרים שאהבו את ההרפתקנות של האלבום הודו בכך שהוא צפוי להיות "פלופ אדיר". בתגובה, בוש הקימה אולפן משלה הרחק מהעיר הגדולה, בלי לייבלים שמגבילים את שעות ההקלטה שלה, והחלה להתכונן להרפתקה הבאה – "Hounds of Love".
טובעת ביופי
האלבום "Hounds of Love" נחשב, ובצדק, ליצירת המופת של בוש. האלבום שטריקי אמר עליו שהוא "התנ"ך שלי", ושעיצב דור שלם של מוזיקאים, היה אלבום כפול ושאפתני. הוא סיפק צד אחד של סינגלים שהפכו ללהיטים, כמו "Running Up That Hill" ו-"Cloudbusting", וצד אחד של אלבום קונספט בשם "The Ninth Wave".
החלק השני של האלבום מספר את סיפורה של אישה שטובעת, ומחכה שיצילו אותה. בוש יצרה אפוס מפחיד, מסעיר ומרתק, שבו אנחנו עדים לכל מה שעובר בראש של אישה שנאחזת בחגורת הצלה בים חשוך ומאיים, מנסה לא להירדם ומחכה להליקופטר שיציל אותה. לצד הזה באלבום יש עומק רגשי סוער, מוזר, מיסטי. ב-"Under Ice" היא מתארת את הקרח הלבן שמקיף אותה בתוך המים, את הנהר הקפוא שמיוצג בדמות כינורות דקים ומאיימים שמקיפים אותה כשהיא טובעת. "יש משהו שזז מתחת לקרח... דרך המים, מנסה לצאת מהמים הקרים..." מטיחים בתוך אוזנינו קולות מאיימים. "זו אני!" היא צורחת באימה. החלק הזה באלבום מפחיד: ב-"Jig of Life" בוש פונה אל "האישה הזקנה", אולי האלה הגדולה שיכולה להציל אותה, בתחינה "תני לי לחיות" בזמן שחמת חלילים סוערת מלווה אותה בסולו בלתי נשכח.
המאהב שלה, ההורים שלה, כל מי שהיא מכירה לוחשים לה שהיא חייבת, חייבת להתעורר - אסור לה להירדם: אנחנו שומעים את החיים שלה עוברים לנגד אוזנינו, פסנתר, שברי צעקות ושירה קטועה וסאונד של ההליקופטר המיוחל המתקרב ב-"Waking the Witch". זו לא מוזיקה "רגילה": אלו לא שירים, אלא יצירות אודיו פסיכולוגיות מורכבות ואוטוביוגרפיות. בשיר "The Morning Fog", שסוגר את האלבום, היא חוזרת אל האדמה במעין לידה מחודשת, אבל כל מי שסיימה להקשיב לאלבום יודעת שהמסע הזה לעולם לא יישכח.
אלביס, אורגזמה ומכונת כביסה
במשך שנים רבות, מ-1993 ועד 2005, בוש לא יצאה מהבית. כלומר, היא יצאה מהבית לאסוף את הבן שלה מהגן ולעשות קניות, אבל התרחקה לחלוטין מהתקשורת, נמנעה מראיונות או הופעות בציבור ובחרה להקדיש את עצמה למשפחה. ההופעות המועטות שלה היו נדירות אך משעשעות ואופיינו בלא מעט הומור עצמי. בשנת 2001, כשהגיעה לפרסי מגזין המוזיקה הבריטי Q כדי לקבל את פרס "הסונגריטר הקלאסית", היא קיבלה אותו במילים "הרגע גמרתי!".
החזרה אל עולם המוזיקה התרחשה בשנת 2005, עם הסינגל הראשון שלה מזה 12 שנה:"king of the Mountain", מתוך האלבום "Aerial". חובבי מוזיקה מרחבי העולם נדהמו לשמוע כאן בוש אחרת, ממלמלת ובולעת מילים, ממש כמו אחד מהגיבורים שלה - אלביס. בשיר, בוש מדמיינת שאלביס עדיין בחיים, ובעיקר מנסה לפענח את המסתורין סביבו. היא משתמשת בדמות שלו כדי לשאול שאלות על המחיר של הצלחה וחשיפה, ומה קורה למישהו כשהוא הופך לדמות כל כך מוכרת.
כשיצא האלבום, הוא התגלה כמלא בשירים לא צפויים, כמיטב המסורת של בוש. אחד מהם הוא "Mrs. Bartolozzi", בו היא מתארת אישה שיושבת ובוהה במכונת הכביסה שלה, והופכת את הסיטואציה הזו לאפוס מפואר ויפהפה. בוש מתארת בדרמטיות פעולה יומיומית שנחשבת משמימה: גלי המים במכונה, הרוח שמעיפה את הכביסה על החבל, וגורמת לבגדים להראות כאילו הם מתחבקים. בוש חוזרת שוב ושוב על המילים washing machine, שהופכות לפזמון.
בכך, היא תיעלה את כל 12 השנים אותן הקדישה באופן מוחלט לגידול הילד שלה ליצירה; למרות שהאלבום הוקלט במשך שנתיים, במידה רבה העבודה עליו נמשכה במשך כל השנים שבהן בוש כיבסה בגדים, אפתה עוגות והסיעה את בנה ברטי לגן, ואחר כך לבית ספר - ועשתה את כל מה שאמהות במשרה מלאה עושות. אחרי כל כך הרבה שנים, בוש חושפת בפנינו את היופי הנסתר בעבודה השקופה והבלתי נגמרת של נשים בבית. ההרפתקנות באלבום ממשיכה בשיר נוסף, שזכה לתשבוחות מהמבקרים ההמומים: פאי. לא האוכל, אלא הקבוע המתמטי. בראיון היא אמרה שהיא חשבה שיהיה כיף לשיר מספרים כאילו היא באמת מתכוונת לזה. או במילים אחרות - היא עדיין עושה מה שבא לה.
גם "Aerial" בנוי כאלבום כפול: בצד הראשון נמצאים הסינגלים, שבוש כינתה כ"שירי קייט בוש רגילים", כאילו שזה משהו שקיים. בצד השני, "A Sky of Honey", ישנם תשעה שירים שמהווים יצירה שלמה אחת המתארת הרפתקאות של יום שלם - שמתחיל בבוקר ומסתיים 24 שעות לאחר מכן עם הזריחה הבאה. הצד הזה מתחיל עם ברטי, הבן של בוש, שאומר "the day is full of birds", ושירת הציפורים היא מה שמעצב את הסאונד והתפיסה. אחרי היעדרות כל כך ארוכה, היא לא מפחדת לחזור עם אלבום מאתגר ומוזר שבו היא לא מנסה שהקול שלה יהיה "יפה" או קל לעיכול.
לפני השחר
גם באלבומים הבאים בוש המשיכה לאתגר, לחקור את היכולות של הקול והאינסופיות של הכישרון. בשנת 2014 היא ביצעה את המעשה הכי אמיץ בקריירה שלה. אי אז, בראשית דרכה, היא הפסיקה להופיע אחרי מותו בתאונה של תאורן בהפקה שלה. אחרי 35 שנה בהן נמנעה מהופעות, היא חזרה לבמה ל-22 הופעות באולם האמרסמית' אפולו בלונדון. היא סיפרה בראיונות שהיא הייתה "מבועתת" מהמחשבה על לחזור להופיע: למרות שקשה לדמיין את בוש מפחדת ממשהו. היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיסים. וההופעה, היא הייתה פנומנלית. אבל זה כבר סיפור אחר. גם בו, לא תמצאו כל פחד