בין בדידות דיגיטלית למוזיקה מרקידה, ההתבגרות הבלתי פוסקת של כוכבת האינדי היפנית-אמריקאית מיצקי נותנת מזור למכאובי הדור האבוד
למיצקי, כמו למדונה, יש רק שם אחד מוזר ומסקרן. שלא כמו מדונה, היא לא ממציאה את עצמה מחדש בכל פעם, אלא רק משילה עוד ועוד שכבות הגנה. Be" the Cowboy", האלבום החדש שלה, מעצים את התופעה שהיא הפכה אליה: מוזיקאית למילניאלים - דור שמאד רוצה שידברו אליו, ולא רק עליו. לדיסטורשנים של מיצקי יש את הכוח להוציא את המילניאל המצוי מהאדישות של הגלילה הבלתי פוסקת בפיד, והמילים שלה נכנסות כמו אלף יתדות אל תוך הלב. הלב האמיתי, לא האימוג'י שאנחנו שולחים כל כך הרבה פעמים ביום עד שהוא מאבד כל משמעות.
מיצק מיאוואקי נולדה ביפן, אבל גדלה בניו יורק, במלזיה ובשלל מקומות אחרים. כיפנית-אמריקאית היא תמיד הרגישה יוצאת דופן ולא שייכת, ותרגמה את פוליטיקת הזהויות המורכבת שלה אל להיט הקרוסאובר "Your Best American Girl", שהביא אותה בין השאר להופעה אצל קולבר. אבל התופעה שנקראת מיצקי התחילה עוד קודם, עם "Townie" ההמנוני, שגובה בקליפ אנימציה חינני. שיר ההתבגרות העצוב הזה, עטוף בחומות של רעש, גרם למיצקי לצאת מהאלמוניות שעטפה אותה.
זה היה תהליך שמרתק לעקוב אחריו; מיצקי השילה מעליה את תדמית האאוטסיידרית שלובשת טי שירטים גדולים מדי ולא מכסה את החצ'קונים באיפור, לטובת תדמית של מלכת השכבה עם תספורת "נכונה", ליפסטיק אדום ואאוטפיטים שיצאו הרגע מהלוק-בוק של אסוס. האספקט האסתטי חשוב, כי השינוי החיצוני משקף את האמנותי. אם בתחילת הדרך היה נראה שהיא עושה הכל כדי לעוות את הקול שלה, לשחק עם מילים בצורה מתוחכמת מדי ובקיצור, ליצור שירים אנטי-נגישים, באלבום החדש המטמורפוזה שלה מגיעה לשלמותה במעבר לדיסקו ושירים רקידים (רחמנא ליצלן!) שכל אחת יכולה לפזז לצליליהם.
לעתים רחוקות אנחנו זוכים לראות טרנספורמציה של אמן מהשוליים אל המיינסטרים. ההתבגרות שמיצקי מדברת עליה במוזיקה שלה (האלבום שיצא לפניו נקרא "Puberty II") היא משהו שהיא חווה מולנו בזמן אמת. וככל שהיא מתאימה את עצמה יותר לנורמות חברתיות-מוזיקליות, עם מראה "סקסי" יותר ומוזיקה "קוהרנטית" יותר, כך תקשורת האינדי מאמצת אותה יותר לחיקה. האלבום החדש התקבל, כצפוי, בתגובות חמות (8.8 בפיצ'פורק!), שמבטיחות שהיא הולכת להישאר בסביבה עוד הרבה זמן.
הנושא העיקרי של האלבום החדש הוא בדידות. היא מככבת בסינגל המוביל מתוך האלבום "Nobody": "אלוהים אני כל כך בודדה, אז אני פותחת את החלון כדי לשמוע צליל של אנשים". כשכל עוקבי האינסטגרם שלך חושבים שהם חברים שלך, הגבולות הברורים מועברים למרחב לא ידוע בו החשיפה היא לא מדד לרמת אינטימיות. אנחנו אמורים להיות מסוגלים להיות לבד בלי להיות בודדים, אבל זה דיי קשה כשהגבולות ביחסים הבין אישיים הולכים ונהיים יותר ויותר מטושטשים.
בקליפ המבריק לשיר, מיצקי הופכת את הבדידות לאחות תאומה ושותה איתה מילקשייק בדיינר, תמונה פסטורלית של קיטש שמח. אבל היישות הנוספת הזו היא וירטואלית, מדומיינת, והיא נעלמת. מיצקי יוצאת למרדף אחריה, רק כדי למצוא מסך שממנו מביטים אליה הפנים שלה. גם הייצוג הזה שלה נעלם, והחיוך נמוג אל תוך חור לבן של פיקסלים. במהלך שמזכיר את הקליפ "Bachlorette" של אימה הרוחנית ביורק, מיצקי מגלה שגם היא רק דמות בתוך סיפור של מישהו אחר.
למרות העצב הגדול, חלק בלתי נפרד מההתבגרות, הביט מרים והגיטרות מחזירות אותנו לדיסקו. נאמנה למורשת של הסמית'ס (מילים טראגיות + מלודיה רקידה = להיט אינדי בטוח), מיצקי מנצחת כאן ביד רמה על קלידים אופטימיים וריפים פסטורליים, ואפילו מחיאות כפיים (!), שמעצימות את האפקט המשמח.
הבדידות חוזרת באחד מהשירים הייחודיים באלבום, "Blue Light". הוא נפתח בבום רגשי וצליל גדול, שלאחריו מיצקי דורשת "שמישהו ינשק אותי, אני משתגעת, מסתובבת בבית ערומה". המוזיקה דועכת לאט, והשיר פונה למקום אחר לגמרי. הצלילים הופכים מהורהרים ורחוקים, כמעט הדים, והשינוי מכה בנו באופן בלתי צפוי שמשאיר אותנו ללא הגנות, לא בטוחים מה בדיוק קורה. הבדידות הקשה מכה בנו לרגע ודועכת, הופכת לסוג של ברירת מחדל, ויוצרת תהום עמוקה של היעדר.
הבדידות נוכחת לא רק כשמיצקי לבד, אלא גם בתוך מערכת יחסים. כשהיא מתארת איך היא שוב נופלת בקסמו של קשר שלא נועד להיות ב-"Lonesome Love", מגיעה למסקנה העצובה-אך-תמיד-נכונה ש-"Nobody fucks me like me". היא מנסחת כאן מחדש את השאלה - האם אפשר להיות לבד מבלי להיות בודדה? האם הדינמיקה שלנו עם האחר הכרחית כדי להימנע מהבדידות? היא גם מצליחה להזכיר לעצמה שבסופו של דבר, אף אחד לא יכול לעשות לה טוב כמו שהיא יכולה, גם אם המחיר הוא בדידות.
"אני מחפשת תמונה שלך לשמור בכיס, אבל אני לא יכולה למצוא אחת שבה אתה נראה כמו שאני זוכרת אותך". הזכרון שלנו מתעתע בנו ככל שאנחנו גדלים. הצפת הדימויים הבלתי פוסקת מרחיקה אותנו, את דור המילניאלז, מעצמנו. המוזיקה של מיצקי מנסה לקרב אותנו בחזרה - אל המקום שבו אנחנו תמיד שמחים ותמיד עצובים, משלמים בלי הפסקה את המחיר הבלתי נראה של ההתבגרות.