הרבה לפני הסכמי השלום המעורפלים עם מדינות המפרץ, גורמים במוזיקה הישראלית ניהלו קשרי מסחר ותרבות מול גורמים ב״מדינות אויב״. רק שבמקרה הזה, בניגוד למשלוחי נשק חשאיים ומטוסי F-35, מדובר דווקא במטבע חביב יותר - גרסת הכיסוי. כחלק משיתוף הפעולה של התדר ובלנטיינס טרו מיוזיק, חן אלמליח יצאה למסע טקסטואלי מהורהר (ורווי יוטיובים) על הנירמול השקט שבין הפופ המזרחי בישראל לשכנות שמסביב
אולי לא שמתם לב, אבל כבר קרוב לחודשיים שעומר אדם חי את החיים הטובים בדובאי כאילו אין מגיפה וכאילו מעולם לא היה מתח בין ישראל לאמירויות.
אדם, כזמר ואייקון של תרבות מזרחית בת זמננו, זיהה את הפוטנציאל הגלום באמירויות המפרץ ואת האופן בו הכלים שיש בידו רלוונטיים גם לשם. ו״בכלים״, אני מתכוונת קודם כל לקול ולסגנון המוזיקלי וכן, גם תרגום שלהם להזדמנויות כלכליות חדשות ושגשוג, בעיר שהגדירה מחדש את המושג ״עושר״.
זה לא דבר מפתיע בכלל שדווקא עומר אדם יהיה מהחלוצים הישראלים לקפוץ על מטוס אמרטי, לאדם מסורת ארוכה של אימוץ לחנים פופולריים של מבצעים ערביים ומוזיקה שמתכתבת עם טרנדים מוזיקליים בשכונה הגדולה הקרובה, מה שנקרא ה-MENA - מזרח תיכון וצפון אפריקה - כך שזה די ברור למה היצירה שלו יכולה להתקבל בקרב מאזינים ממדינות ערב בקלות יתרה, גם אם הם לא בדיוק מבינים את השפה, בדיוק כמו שכאן אצלנו הנוער עף כרגע על דאחייה (סוג של דבקה בדואית) ומהרגנאת מצרי (אלקטרו שעבי, ז'אנר שהתפתח בקהיר בשני העשורים האחרונים) או בלאדות פופ לבנוניות, מבלי ממש להבין את הליריקה.
לאחרונה אדם אף שיתף באינסטגרם צילום שלו עם כוכב הפופ והסרטים המצרי, אולי המפורסם ביותר בעולם הערבי נכון לרגע זה - מוחמד רמדאן. רמז לשת״פ מוזיקלי עתידי? היה כיף להגיד שכן, אבל כדאי לזכור שפוליטיקה לצד שיקולים תדמיתיים וכלכליים זו משוכה שלא קל לעבור. אז איך באמת קשרים תרבותיים בין כותבים ומבצעים ממדינות ערב מתאפשרים עם אמנים ישראלים, בדגש על פופ מזרחי, לאורך השנים? את זה ננסה לגלות ולחשוף ממש כאן.
פתחנו עם עומר אדם ורק כדי להיכנס לאווירה. הנה דוגמה כזו לאחד הלהיטים הגדולים של אדם מ-2012 ובכלל, השיר ״וואי לי״. הלחן במקור הוא של המוזיקאי הלבנוני יאסר ג'לאל, המילים של דורון מדלי והעיבוד של רביב ״רביבו״ בן מנחם.
השיר ״וואי לי״ למעשה מבוסס על הביצוע של הזמר הלבנוני פארס כארם לשיר ״El Ghorbi":
מה לעומר אדם, כאמן המזוהה עם הז׳אנר המזרחי המקומי וללבנון של ימינו? בשביל להבין את הקשר בין השניים צריך לרדת לשורש הדברים.
סביב שנת 1948, הקמת המדינה, מגיעים הנה כקרוב למיליון יהודים ממדינות ערב ואסלאם. יהודים שבמשך אלפי שנים היוו חלק אינטגרלי מהמרחב המזרח תיכוני והצפון אפריקאי ולקחו חלק פעיל בתרבות המקומית על כל היבטיה ואף בפוליטיקה. גם כאן, במרחב הידוע בשמו הקודם פלסטינה, יהודים ממצרים, מרוקו ואלג׳יריה עוברים, מבקרים, חלקם מתיישבים וחיים כאן עוד הרבה לפני שמישהו מחליט שיש להקים מדינה. בפועל המדינה קמה ואיתה מאסות של יהודים ממדינות ערב ואסלאם, מה שנקרא ״מזרחים״. הם מגיעים הנה למקום שכבר מיושב בפלסטינים ויהודים ותיקים אחרים שרובם (הלא אירופאי בעיקר) כבר נטמעו בסביבה דוברת ערבית ואמצו את אורחות המקום באופן די טבעי למי שממילא הגיעו מהמרחב המזרח־תיכוני/צפון־אפריקאי במקור.
מבחינה תרבותית ניתן כבר לומר היום בביטחון שהם מגיעים לסוג של קולוניה תרבותית אירופאית שמבקשת להתנתק מהערבים סביבה ובאותו אופן לנתק את היהודים שבתוכה מ״ערביותם״. אך זה דבר אחד לנתק אדם ממיקומו הפיזי, בעוד שלנתק אותו משפת אמו ותרבותו זה דבר אחר, קשה הרבה יותר ליישום.
ומה שבפועל קורה הוא שאותם ״מזרחים״ הופכים להיות הקשר היחידי בין הוילה המבודדת ב״ג׳ונגל״ למרחב בו היא מתקיימת על אף המשוכות הפוליטיות והחברתיות, הגבולות ויחסים דיפלומטיים עכורים עם השכנים - במוזיקה המזרחית לא מייחסים לדברים האלו משמעות ובעצם מתהווה פה תופעה מעניינת - אמנים מקומיים לוקחים מוזיקה ממדינות ערב ומבצעים אותם כאן בעברית, ואפילו ממש בשפת המקור הערבית.
אז עם כל הכבוד להסכמי הנורמליזציה הנוכחיים עם האמירויות, השלום הותיק עם מצרים או ירדן, קבוצת היהודים שהיגרו הנה ממדינות ערב ואסלאם, מעולם לא חיכו לחתימות של אף צד. בימים של מחסור רציני בנראות והשמעה של מוזיקה ערבית בתחנות הרדיו והטלוויזיה הממסדיות, הם מצאו מסלולים עוקפים בדמות אנטנות שקולטות שידורים מהמרחב השאמי. המרחב שסיפק לנו גם מוזיקה מעולה וגם את הדרדסים בערבית. חלום.
בארץ לעומת זאת, קורה תהליך מעניין מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הטלוויזיה הישראלית מתחילה לשדר גם תכניות חדשות בערבית - מעין ניסיון פיקוח על התכנים שצורך קהל־הצופים הפלסטיני החדש, שהצטרף בעל כורחו לשטח הריבוני של ישראל כחלק מתוצאות המלחמה ההיא.
חוץ מאקטואליה ותכניות בידור, מתחילים לשדר בישראל בכל יום שישי באופן קבוע סרטים מהקולנוע המצרי הפופולרי. סרטים בהם מככבים אייקונים של תרבות ומוזיקה ערבית שהפסקול הוא חלק בלתי נפרד מהם ומהעלילה. הכוונה המקורית כמובן היתה לתת מענה לקהל הצופים הפלסטיני או ליתר דיוק, לנטר ולשלוט בתוכן העובר אליהם, ושחלילה לא יהיו חשופים לפרופגנדה אנטי ציונית בערוצים הערביים, אך בפועל מצטרפים גם יהודים מזרחים דוברי ערבית, מחזירים את האנטנות לבוידעם וצורכים את התוכן הזה בשקיקה.
המוזיקה כאמור, היא חלק בלתי נפרד מהסרטים האלו והיא גם הנחת היסודות לז'אנר המזרחי המודרני המתהווה במדינה. היא נותנת מעין בוסט עכשווי וקשר לעולם הערבי המודרני ולמסורות מוזיקליות אותם הביאו הנה יהודים ממדינות ערב במקור. מסורות שקצת נדמו ונשכחו, בוודאי הודרו מהקונצנזוס התרבותי במהלך השנים. ניימדרופינג קל: פריד אל אטראש, איסמהן, לילה מורד, עבד אל ווהאב, אום כלת׳ום, עבדל חלים חאפז - כל אלו חוזרים לרצד על המסך והמוזיקה שלהם למעשה, איתנו מאז ועד היום.
הנה כמה דוגמאות לשירים כפי שהם הופיעו על המסך ומיד אחריהם גרסאות הכיסוי הישראליות:
גם אם שמים מוזיקה חילונית פופולרית בצד, הקשר בין לחנים ערביים למסורת הפיוט והתפילות היהודית קיים כבר מאות שנים לפני, כשלחנים אלו הושאלו ועליהם הונחו מילות קודש בעברית. מבלי לסטות יותר מידי ממחוזות הפופ שלשמם התכנסנו כאן, רק אומר שזה היבט תרבותי מהותי בחיבור בין היהודי־ערבי למרחב בו הוא חי. ומהזווית הדתית הזו, הנה ציטוט לדוגמא של הרב עובדיה יוסף, שהיה מעריץ וידען גדול של מוזיקה ערבית, המתאר את יחסו ויחס הזרם הספרדי לשילוב הזה:
"וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו עבודה גדולה היא... ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו".
בוידאו ניתן לראות את הפייטן משה חבושה מבצע את ״אל חובי סלח״ להנאתו הגדולה של המרן. השיר המקורי הוא ״Ala Hasab Wedad״ שבוצע ע״י עבד אל חאלים חאפז המצרי:
מעבר להיבט הדתי והמסורתי שנצמד לתורות מוזיקליות עתיקות ימין עם חוקים נוקשים, ז׳אנר הפופ המקומי שמתפתח בקרב יהודים יוצאי ארצות ערב ואסלאם, מה שאנו מכנים, מוזיקה מזרחית, ממשיך לנהל יחסים חמים עם האזור לשאול לחנים ולאמץ טרנדים מוזיקליים ממדינות שכנות. יש פה גם היבט של מענה לדרישת הקהל המזרחי בארץ שהרגלי ההאזנה שלו כוללים את השפה והסגנון הערבי כחלק אינטגרלי מעולמו התרבותי בעבר ובהווה, וכמובן מיצוי יכולות של זמרים וזמרות בז׳אנר שאלו כליהם המוזיקלים ממילא. העסקה הזו, מעבר לפן המסחרי שלה, היא גם מופעים של חתרנות באווירה לאומית שמבקשת להוקיע את הערבי מתוכה וגם עושה זו בפועל, אשכרה.
זוהר ארגוב בביצוע פופולרי שלו בזמן אמת ללהיט של עבד אל ווהאב דוקאלי המרוקאי, l'ehla yzid ktar. וכאן למטה, דוגמא להשאלה של לחן של האחים רחבאני וביצוע של פיירוז הלבנונית, לביצוע בעברית של חיים משה מ1985:
לאורך השנים זמרי וזמרות מזרחית מגלים את הפוטנציאל הגלום גם בקהל המאזינים הערבי. אם רוב להקות וזמרי הרוק והפופ הישראלי בזמנו לוטשים עיניהם לאירופה וארה״ב, זהבה בן דווקא חיממה יחסים עם הגדה המערבית ומופיעה נון סטופ ברמאללה, יריחו ובית לחם. כל זה קורה במהלך תקופת הסכמי אוסלו, שפתחו איזשהו צוהר לאוכלוסיה שלא היתה נגישה לפני כן, וזאת רק לכמה רגעים בלבד.
והנה עוד דוגמא לנסיון לממש את הפוטנציאל הזה, כשחיים משה מבצע את ״כל נדריי״ שלו, בערבית:
אין ספק שאירועים פוליטיים הקשורים ביחסינו עם עמי האזור השפיעו ומשפיעים עד היום באופן ישיר על הז׳אנר המזרחי ולרוב תרמו לשגשוג שלו, אם ביצירה או בפן הכלכלי, אך נדמה שגם בזמנים פחות ״חמים״ כשלחימה ומאבקים ֿלאומיים ברקע, היצירה לא נפגעת או בכלל מגיבה באיזשהו אופן ריאקציונרי למציאות. כאילו שהזהות האמנותית והזהות הלאומית הן זהויות שנעות על צירים מקבילים שלא נפגשים לעולם והן אינן מנהלות דיאלוג פוליטי רפלקטיבי, לטוב ולרע.
אך עם זאת, אנחנו לא חיים בואקום ולעולם יש גם חוקים ובירוקרטיה ומדיניות מוסדרת גם בשדה המוזיקה והאמנות, וחשוב להבין איך סצינת המוזיקה הערבית בקרב יהודים יוצאי ארצות ערב ואסלאם מתאפשרת כאן בפועל, כשהיחסים הדיפלומטיים והעסקיים לרוב אסורים בין המדינות בכלל.
עניין החוקיות עובד בערך ככה - מדינות ערב לרוב מיוצגות דרך סוכנות צרפתית שנקראת Sacem. הסיבה לכך היא, כפי שסיפר לי מקור ישראלי מהימן, שבמדינות ערב ענייני זכויות היוצרים פחות מוסדרים ולכן הכל עובר דרך הצרפתים, שבמידה כזו או אחרת מעולם לא עזבו באמת את המזרח התיכון.
זו בכל אופן דרך אחת וחוקית לקבל לחן שהבעלים שלו נמצא באחת ממדינות ערב. הדרך הפחות פורמלית ועם זאת, מאוד פופולרית לאורך השנים, היא קשר השתיקה. אם תנסו ליצור קשר ישיר עם יוצרים ממדינות ערב בנוגע לזכויות בהן הם מחזיקים, רוב הסיכויים שלא תענו - לא לחיוב ולא לשלילה. המבצע או הכותב הישראלי או למעשה כל מי שהיה אמור להחזיק בזכויות של השיר כאן, עושה זאת מתוך ידיעה שהוא חשוף לתביעה של הצד השני וכנראה גם לא יקבל תמלוגים לעולם. אך בניגוד אליו, התמלוגים תמיד ימצאו את דרכם למחזיק המקורי בזכויות היצירה שנמצא מעבר לגבול כן, גם אם הוא לא מחזיר מיילים. זאת אומרת שהאינטרס לכתוב מילים ללחן ערבי במקור, צריך להיות אחר מכסף, כי אותו הכותב הישראלי לא יראה בצורת תמלוגים אלא רק כשכר על עבודתו נקודתית.
דעת הקהל ולחצים פוליטיים הם גם פקטור פעיל בעניין. כי גם אם בסופו של דבר הצלחנו להסדיר את הרכישה באופן חוקי, העסקה יכולה ליפול בגלל תגובות והפעלת לחצים פוליטיים. לדוגמא המקרה שקרה ללייבל הישראלי ״פורטונה״ לא מזמן כשרכשו זכויות לקטעים לבנוניים וניהלו הכל בצורה לגיטימית דרך צרפת עם חתימה והסכמה של המחזיק בזכויות מלבנון, בכוונה להוציא אותם באוסף של הלייבל. אבל מרגע שהדבר נודע החל באקלאש ברשתות החברתיות והמונים דרשו מהאמן הלבנוני לסגת מהעסקה ולא לשתף פעולה עם ה״ציונים״. וזה אכן מה שקרה. החוזה, הכסף, ההשקעה - הכל הלך לפח.
אילוצים כאלה לרוב מובילים בפועל להתנהלות פיראטית, ופיראטיות היא איננה מושג זר לתעשייה הזו. סצינת המוזיקה המזרחית לא פעם נאלצה לפעול באפיקים כאלו על מנת לספק לקהל המאזינים את מבוקשו ולפעמים פשוט כדי להתקיים. אם בתחנות הרדיו הפיראטיות לדוגמא - אילוץ שנבע ממחיקה של המוזיקה המזרחית מתחנות רדיו ציבוריות וכלי תקשורת מיינסטרימים - או הפצה פיראטית של קסטות ואלבומים, או כמו במקרה הזה - לחנים שנלקחו באופן לא מוסדר וספק חוקי שלרוב ימצאו תחת הכותר המטשטש ״לחן עממי״. אם כי היום יש לציין, מקפידים הרבה יותר על קרדיטים.
אז כשאנחנו מדברים על הביטוי ״תרבות שוליים״ ולרוב לא מתייחסים למוזיקה המזרחית ככה, בטח שלא היום כשהיא כבר פופולרית וקונצנזואלית כל כך, צריך בכל זאת לקחת את כל הדברים האלו בחשבון. התנאים בהם המוזיקה המזרחית מתקיימת ומשגשגת לאורך השנים, או כל מי שיוצר ופעיל בשדה המוזיקה הערבית כאן, לצורך העניין, הם כאלו שמערימים קשיים במובנים רבים. קשיים מבית וקשיים מחוץ. אבל העובדה שכותבים, מבצעים, מפיקים ונגנים מעולם לא נטשו את המסורות המוזיקליות עליהם התחנכו או ויתרו על הקשרים האמנותיים עם ארצות המקור ותושבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, על אף יחסים דיפלומטיים בעייתים ואירועים פוליטיים משני חיים ממש, מעידה על כושר התנגדות מעורר כבוד. בכל זאת, גם הקונפליקטים הלאומיים לא יפתרו בזכות דואט משותף של זמר ישראלי וזמר סעודי, צריך לזכור שלאורך השנים המון אמניות ואמנים חצבו בסלעים ויצרו סדקים קטנים דרכם האור עוד נכנס. עד היום.
הכתבה נוצרה במסגרת פרויקט בלנטיינס טרו מיוזיק ספייס | מרחב מטא\פיזי לתרבות הממוקם בקומה השנייה של בית רומנו וברחבי המרשתת