ההיסטוריה של הרוקנרול רוויה בסילואטות של גברים מעושנים ומסתוריים מנסרים גיטרה. עדן עטיה (רסקו) עושה צדק היסטורי ומפנה זרקור לשמונה להקות נשיות שאולי התפספסו מתחת לדימוי הנצח של הרוקסטאר ~
***
בשנים האחרונות אני חוקרת יותר ויותר את מה שהתחיל בתור אובססיה קלה לצ'רלי מגירה והתפתח למרינדת סאונד ואסתטיקה שאני משרה את עצמי בתוכה. אני לא יודעת להסביר בדיוק מה כל־כך מושך אותי בעולמות הגאראג', סרף, אמריקנה פסיכדלית וכו', אולי זו ההערצה של הז'אנרים האלו לגיטרות עם סאונד מסוים, אולי הקצב, החשמל, החצי עקמומיות שיש ברוקנרול אמיתי, ואולי זו פשוט תחושת המיסתורין שיש מאחורי דמויות הקאלט של הז'אנרים האלו, לרוב דמויות גברים ביזאריות שמדדים משולי החברה בחליפות צבעוניות וגיטרות איטלקיות, עם רמז קל למקום מוצאם וסיפור רקע מפוקפק.
ובכן, מה שזה לא יהיה, אני קונה את זה. ההיטמעות של הסאונד הספציפי הזה בחיים שלי יוצא החוצה כמעט בכל דבר שאני עושה, בין אם במוזיקה ובין אם בתחומים אחרים. עם זאת, באיזה שהוא שלב לפני שנתיים, הבחנתי שכל הדמויות לחיקוי שאני מעריצה הם גברים, צ'רלי מגירה, דיק דייל, אלביס, בילי צ'יילדיש ועוד ועוד התנגנו אצלי בלי סוף, והשפיעו מאוד על איך אני תופסת מוזיקה, נגינה על גיטרה ופרפורמנס.
בתוך כל זה חסרה לי הצלע הנשית בסיפור, דמות שמצליחה לייצר ולהבין את החשמל הרוקנרולי שמורכב מאנרגיה גברית ונשית יחד, מוחצן אבל עדיין פגיע. ככה התחלתי לחקור להקות נשים בתחומי הסרף־גאראג'־פסיכדליה וכל מה שמסביב, ואכתוב פה על שמונה להקות אהובות במיוחד, חלקן מוכרות יותר או פחות, אבל כל אחת מהן בהחלט שווה האזנה.
The Shangri-Las
השאנגרי־לאס, הפכו מלהקת תיכון שמורכבת משני זוגות של אחיות - מרי ובטי וייס מחד והתאומות הזהות מרג'י ומרי־אן גנזר מאידך - לאחת מלהקות הבנות המוכרות והמשפיעות ביותר בארצות הברית של הסיקסטיז. הן פרצו עם להיטים כמו "Remember", "Sophisticated Boom Boom", והלהיט שלהן "Leader of the pack" שהגיע למקום הראשון במצעדים של שנת 1964. כך ארבע תיכוניסטיות שהקימו להקה עם שם בהשראת מסעדה בקווינס, היוו נקודת מפתח בהתפתחות הסאונד והאסתטיקה של מוזיקת פופ.
***
The Delmonas
הדלמונס הצליחו לשלב בצורה מושלמת את סאונד הפופ שהביאו השאנגרי-לאס בסיקסטיז, יחד עם אפלה ואנרגיה חשמלית ופרועה. הן היו פעילות בעיקר בשנות השמונים, והוציאו בין 85'-89' ארבעה אלבומים נהדרים. בעברן היו קרויות The Milkboilers, מכיון שחברות הלהקה שרה, הילרי ולואיז הכירו כאשר הן הקליטו קולות רקע לאלבום של להקת הגאראג' המפורסמת המילקשייקים (Thee Milkshakes), תוך כדי שכל אחת מהן יצאה עם חבר אחר בלהקה. המילקשייקים הייתה להקתו של בילי צ'יילדיש האנגלי, הידוע בתור החלוץ המרכזי של סצנת הגראז' ונחשב עד היום לאחד האנשים הכי חשובים שהגדירו את הסאונד והאסתטיקה הכללית של הז'אנר. אני התאהבתי בדלמונס בזכות הקאבר שלהן ל-Comin' Home Baby של Mel Torme.
***
Daughters of Eve
האם אלחם בדחף הבלתי נשלט שיש לי לקרוא ללהקה הנפלאה משיקגו Daughters of Eve בשם המעוברת ״בנות חווה״? כנראה שלא, כי זה מצחיק אותי. הלהקה שהייתה מורכבת במקור מג'ודי ג'ונסון, מארשה תומל, אנדריאה לוין ודבי פומרוי, נוסדה ב-1965 כחלק מחזונו של קארל בונפד, מנהלם של להקת הפופ The Buckinghams. הן נחשבו ללהקת הבנות הראשונה משיקגו, והספיקו להקליט ולהוציא רק ארבעה סינגלים (מעולים) לפני פירוקן ב-1968. הנה בנות חווה בלהיטן משנת 1966, 'שלום, אהוב!'
***
Thee Headcoatees
אוקיי מוכנים לקצת היסטוריית אילן־יוחסין פנים־גראז'ית סטייל משחקי הכס? זה קצת עושה סחרחורת אבל נלך על זה בכל זאת: ההדקואטיז הוקמו ע"י בילי צ'יילדיש האיום והנורא כחלק מתחיית הגראז' של הניינטיז כדי לשמש כלהקת הליווי שלו במסגרת המופע שלו עם להקת Thee Headcoats. החברות המקוריות בהדקואטיז היו דבי גרין, קיירה לה-רוביה, ולודלה בלאק שהיתה גם חברה בדלמונס שזכורות פה מלפני כמה פסקאות! (שכפי שזכור לכם מכמה פסקאות למעלה, הייתה גם להקת בנות שהוקמה על ידי בילי צ'יילדיש כדי שיהיו זמרות רקע עבור המילקשייקים). האם המסקנה המתבקשת היא שמאחורי כל להקת בנות מוצלחת יש גבר מקועקע עם שפם משונה? אני ממש מקווה שלא. אבל בסופו של דבר מי שהיוותה את הדובדבן שבקצפת היא לא אחרת מהולי גולייטלי, שהצטרפה להדקואטיז לאחר שהתארחה (ויצאה עם המתופף) של Thee Headcoats. כלומר, ההדקואטיז הם בעצם התפתחות הפוקימון של הדלמונס, רק בתוספת הולי גולייטלי שמבחינתי היא אחת ממלכות הגאראג' הבלתי מעורערות.
***
Les Intrigantes
איזוטריה קשה. לס אינטריגנטס, או כפי שנקרא להן פה, ״המסקרנות״, היו להקת בנות מקוויבק הצרפתית של שנות ה-60'. קרול בוטין, קלייר גליצ'נד, דיאן גליצ'נד וג'נט דוביל הקימו את הלהקה, ולאחר שהתאמנו קשה השיגו חוזה תחת ניהולו של רוג'ר בודט במטרה לנגן במועדוני נוער באזור. בודט גם כתב והלחין את השירים של הלהקה, וב-1965 הן הקליטו תקליטון של שני שירים מקוריים של בודט, Faut Savoir/Sans Toi , שהיה ההקלטה הראשונה והאחרונה שבה הבנות ניגנו בעצמן על הכלים שלהן. למרות איכותו, התקליטון לא זכה להתייחסות רבה ודי נשכח. מאז הלהקה היתה עסוקה בטורים יחסית מוצלחים, הן שחררו עוד כמה תקליטונים עד 1968, בעיקר קאברים צרפתיים לכל מיני להיטים אמריקאים של הביטלס, סיימון וגרפונקל, מאמאז ופאפאז וכו'. כביכול אין הרבה ריליסים מעניינים או דיסקוגרפיה מרשימה מהלהקה, לא הצלחתי אפילו למצוא תיעוד שלהן מופיעות בלייב, אבל מה ששבה את ליבי לנצח הוא השיר Sans Toi מהריליס הראשון שלהן. בפעם הראשונה ששמעתי את השיר ידעתי שנדפקתי, שמעתי אותו בריפיט משהו כמו שש פעמים באותו יום ובטח בימים שאחריו. משהו בסאונד גיטרות העגול, בשירה הצרפתית, בבס המינימלי ובכל הקומפוזיציה והאנרגיה של השיר הקסים אותי.
***
Quix*O*Tic
נראה לי שפשוט מבטאים את זה כמו שנראה לכם על הוואן. קוויקסאוטיק, שמורכבת בעיקר מהאחיות כריסטין ומירה בילוט ומבסיסטים מתחלפים (נו, בסדר, תחום אפור), הייתה להקת גראז'־רוק על גבול הגות' פסיכדליה מוושינגטון. הן היו חלק מתחיית הגראז' של הניינטיז, וזכו לתשבוחות רבות. הן הוציאו שני אלבומים מדהימים: הראשון Night For Day שיצא ב-1999, ואלבום המופת Mortal Mirror שיצא ב-2002.
הן זכו לחמם את סנסציית ההארדקור של הניינטיז Fugazi בהופעתם האחרונה בארצות הברית ב-2002, וגם לצאת לטורים עם הרכבים כמו Sonic Youth, Papa M, Bonnie "Prince" Billy וכו'. הלהקה התפרקה לאחר שמירה עברה לניו־יורק בשביל להקים את הפרויקט המוזיקלי White Magic. אני מאוהבת בגיטרות השבורות והמדויקות של כריסטין, בתיפוף סטייל מו טאקר של מירה ובעיקר בשירות האפלות שלהן. הכל מתחבר למעין גראז' גותי ומשונה.
***
Pleasure Seekers
להקת הבנות 'מחפשות התענוגות' מדטרויט הוקמה ב-1964 על ידי פאטי קווטרו, והיו חברות בה פאטי וסוזי קווטרו, ננסי ומרי לו בול ודיאן בייקר. הן התחילו להופיע במועדוני נוער, והפכו לאחת מהלהקות האהובות והמובילות בסצנת הנוער והרוקנרול של שנות השישים בדטרויט. הריליס הראשון שלהן יצא בשנת 1965 בהיידאאוט רקורדס כשהאחיות פאטי וסוזי היו רק בנות 15 ו-17 (!). הריליס כלל את הלהיט What a way to die שבעיני הוא המנון גראז' נשי אלמותי.
התקליטון זכה להכרה רחבה, והלהיט 'איזו דרך למות' זכה אף לקאבר על ידי להקת הגראז' הנודעת The Mummies כחלק מסרט הקאלט Blood Orgy of the Leather Girls. בשנת 1968 הן היו אחת מלהקות הבנות הראשונות שזכו לחתום חוזה עם לייבל גדול - מרקורי רקורדס - ודרכם הוציאו עוד תקליטון מצליח Light Of Love /Good King of Hurt.
הן יצאו לטורים מצליחים ברחבי ארצות הברית של שנות השישים, והיו מהראשונות לשלב תאורה כחלק מהמופע המוזיקלי שלהן. בשנת 1969 הלהקה שינתה את שמה ל- Cradle, ובהתאם שינתה גם את הסגנון המוזיקלי לפחות פופית ויותר רוקנרולית. גם בתור מחפשות התענוגות וגם בתור קריידל, בהחלט שווה לחקור ולהאזין לריליסים מהאחיות המוצלחות האלו.
***
מיכל קהן
כשאני חושבת על גראז' ישראלי, הדמות הראשונה שעולה לי לראש זו מיכל קהן. מיכל פעלה בניינטיז התל־אביביות עם צ'רלי מגירה ונערת ההפקר, המישלז ועוד. ב-1999 היא הוציאה את אלבום הסולו שלה בלייבל פאסט מיוזיק של הפטיפון, עם שירים מופתיים כמו ״כמה״ שהפך, לפחות במעגלים שאני מסתובבת בהם, להמנון קאלט נשי. ראוי לציין גם את ״El Camino״ שהוא פשוט שיר וואו ואת להיטי הגראז' הקליטים ״אתה לי חידה ו״אלגריה״. האלבום אף יצא השנה בהוצאה מחודשת על ויניל בלייבל ״זהב שחור״
מיכל היא בעיני ההתגלמות המושלמת של גראז' בעברית, משהו בכל החשמל ובכל האנרגיה שיוצאת מהמוזיקה שלה פוגעת לי בדיוק בכל הנקודות הנכונות - מהריפים הסוטים־מושלמים של הגיטרה, דרך הליינים הנאיביים בקסיו, הגרוב־תופים שמרגישים בבטן ועד למילים החלומיות בעברית. אני מסיימת את כל ההשתפכות הנוסטלגית־לא־שלי בהמלצה חד משמעית לחקור כמה שיותר את פועלה של מיכל.
הכתבה לא מספיקה? עדן הכינה לכם גם פלייליסט ספוטיפיי חדש ברוח הכתבה. צאו למסע ~